If you want something done, do it yourself?

אחוז לא מבוטל מהאנשים יגיע בשלב מסויים למצב שבו, בעקבות מחלה, תאונה או זקנה הוא או היא יזדקק לעזרה בפעולות שקודם היו מובנות מאליהן.

זה יכול להיות באופן זמני או מתמשך, זה יכול להיות סיוע פיזי עקב פגיעה ביכולת הפיזית לבצע פעולות פשוטות ויומיומיות או סיוע בפעולות יותר מורכבות עקב פגיעה קוגניטיבית וקושי בביצוע מטלות או שילוב של שניהם.

האדם נמצא פתאום במצב שבו את מה שהוא היה רגיל לעשות בעצמו, הוא צריך עכשיו לעשות בעזרת אדם אחר.

כך או כך זהו משבר משמעותי עבור האדם עצמו ועבור אלו שמסביבו.

גם אם מדובר בפגיעה יחסית קלה, הצורך בעזרה במה שקודם יכולת לעשות בקלות בעצמך, הוא דבר שלא קל להתמודד איתו.

יחד עם זאת, ברגע שהאדם לומד להשלים עם הפגיעה ויש סביבה תומכת שמסוגלת לסייע לו, הקושי הרבה יותר קטן מכפי שנראה בהתחלה.

תפקידנו כמטפלים, שיש להם פרספקטיבה וראייה קצת יותר רחבה הוא לסייע גם למטופל וגם לסביבה שלו למצוא את הדרך האופטימאלית להתמודד עם הסיטואציה החדשה.

לכל אדם עם מגבלות יש גם יכולות, ולא פעם פגיעה במקום אחד מובילה ליכולות שלא הגיעו לידי ביטוי קודם לכן. יש הרבה מאוד דוגמאות לכך. החיפוש אחר היכולות למרות המגבלות הוא תהליך חשוב שצריך לעודד אותו.

מציאת היכולות האלה מחזקת לא רק את האדם עצמו, אלא גם את אלה שמסביבו ומקטינה באופן משמעותי את החשיבות של המגבלה.

הרבה פעמים מה שמקשה על האדם למצוא את היכולות שלו, זה הקושי להשלים עם קיומה של המגבלה ולבקש ולקבל עזרה.

הקושי לקבל עזרה או להשתמש בכלים שיכולים לסייע בתיפקוד נובע מכמה סיבות: האחת היא הסטיגמה החברתית שמתלווה לכך שגורמת לאדם "לתייג" את עצמו כנכה או מוגבל ברגע שהעזרים שהוא משתמש בהם מעידים על המגבלה שלו. קושי נוסף הוא הקושי של האדם לדעת מה העזרה שהוא צריך, מה שגורם לא פעם לכך שהוא מקבל "עזרה" מיותרת או לא מקבל את הסיוע לו הוא זקוק.

התוצאה של שני הדברים האלה הוא שהמגבלה הופכת להיות הרבה יותר קשה ומתלוים אליה גם "רעשים" מיותרים, של כעס, תיסכול, חרדה ודיכאון.

ברוב המקרים עיקר הקושי נובע מהאדם עצמו ולא מאלו שמסביבו.

לרובנו, אין שום בעייה לטפל בילד קטן שעדיין לא יכול להתלבש לבד, צריך שניקח אותו ממקום למקום או שנקריא לו סיפור ונטפל בענייניו. כלומר, לא המגבלה או הצורך של האדם לעזרה היא מה שמפריע לנו.

ההבדל בין ילד לאדם מבוגר שיש לו מגבלה כזאת או אחרת, היא לא פעם התחושה השונה שהאדם שאנחנו מטפלים בו מעביר לנו. הילד מלא שמחת חיים וגם אם הוא כועס ומתוסכל אנחנו מקבלים זאת בהבנה.

אדם מבוגר עם מגבלה לא פעם גורם לנו להרגיש לא נוח איתו ועם עצמנו.

אבל, זה לא מחוייב המציאות.

האנשים שלהם אנחנו צריכים לעזור עקב המגבלות שלהם, הם בהרבה מקרים אנשים שעדיין יכולים לתרום לחברה, או כאלה שתרמו לה במשך שנים רבות ועכשיו ראויים לכך שנסייע להם ששנותיהם האחרונות יהיו טובות. בהרבה מקרים עם תמיכה וסיוע נכונים, הם יכולים להמשיך לתת הרבה מאוד מעצמם, מה שנותן להם ולמי שמסביבם איכות חיים טובה עד יומם האחרון.

"שווה" להשקיע בזה גם בגלל שבהעדר תמיכה כזאת ומציאת הדרך לחיות עם המגבלה, הסבל המשותף הוא עצום.