השירותים שלנו

יש לי דמעות בעיניים.

אתמול היתה לי חוויה מכוננת.

בחצור הגלילית, נקודה ב'סוף העולם', החצור האחורית של מדינתנו (חצר אחת מני רבות).

לפני שנה ושבעה חודשים, אישה בת גילי מבינה שעל מנת להמשיך לעבוד כמטפלת בגן בקיבוץ שלי, מצופה ממנה להשתתף במסיבת ההזרקות העולמית.

היא לוקחת את המנה הראשונה והופכת תוך זמן קצר מאישה פעילה ובריאה לנכה ועיוורת.

עולמה של חיה דהן חרב עליה.

הרופאים אמרו לה שאין לה כלום, שהכל בראש ונתנו לה כדורים פסיכיאטרים.

חיה התראיינה לבקשתי לפרויקט העדויות של Avital Livny היקרה (הקישור בתגובות). היה זה חשוב כדי לתת קול לאישה מושתקת ומודרת, וכדי שהעולם יהיה עד למה שנעשה לה, כי הרשויות התנערו ממנה.

עברו שנה ושבעה חודשים מאז הזריקה, והמצב עדיין לא פשוט.

מעבר לקשיים האדירים ביום יום, חיה מתמודדת עם מפלצת הבירוקרטיה הישראלית, ובתוכה העובדה שאין לה עזרה סיעודית, ושהמדינה לא מאשרת לה את התרופות, שהמדינה עצמה טוענת שהן הכרחיות במצבה.

חיה מוציאה עליהן בחודש אלפי שקלים (שאין לה).

ציניות בשיאה. לעג לרש.

שלחתי הודעה ל Adi Ben Shatach ממיזם להחלים בבית, וסיפרתי לו על חיה.

אתמול עדי הגיע לבית של חיה בחצור. עזב חופשה משפחתית וישב איתה שעות ארוכות.

הוא ביקש לשמוע את הסיפור שלה, הסביר לה על התרופות שהיא לוקחת, על הקשרים ביניהן, על הבדיקות שהיא עברה, הסביר לה דברים חשובים על בריאות, וכל זאת בסבלנות אין קץ.

הדמעות של חיה הפכו בסוף הפגישה לחיוך.

היא פגשה אדם שהאמין בה, שנסך בה ביטחון.

ומעל לכל עדי הביא לה תקווה, שיש מה לעשות. ותחושה שהיא לא לבד.

"אנחנו נמשיך לעזור לך", עדי הבטיח, "אבל תזכרי שקודם כל את יכולה לעזור לעצמך.

עד שביטוח לאומי יכיר בך, עד שיאשרו לך עזרה בבית, יש דברים שאת יכולה לעשות. אם תעשי אותם – יקרו דברים טובים. קחי את הכח שלך בחזרה".

תודה לך עדי על האנושיות, הנדיבות והמקצועיות.

תודה לך חיה שאת מלמדת אותי נחישות והתמודדות עם אתגרים בלתי נתפסים.

​